"ציור הוא אשליה של מציאות שניתן לבטא על הפורמט באין ספור צורות וצבעים. כדי שיאפשר יהיה לראות מה נמצא שם, חייבים אור. אפילו אור קטן, אפילו רק נר. העבודות שלי עוסקות בנושאים שונים שמעסיקים אותי ואינם קשורים לאובדן הראיה. הביטוי דווקא כן. מגבלת הראיה מכתיבה את התוצאה ואינני מנסה לסדר או לתקן את ה

הציור הפיגורטיבי, לעיתים היפר ריאליסטי הוא ביטוי שנובע מתוכי ועד כמה שמוזר לומר, הוא בחר בי ולא אני בו.

​

ביום שבו נודע לי שאני מאבדת את הראיה חשבתי שזהו, נגמר. שלא אוכל עוד לצייר לעולם. ארזתי את כל המכחולים והצבעים והנחתי אותם תחת ערמה כבדה של חפצים שאין בהם כל צורך, מקופלים מובסים ועזובים. ויתרתי.

שנים אחר כך בכל פעם שרציתי לצייר קול קטן לחש לי ש"אי אפשר, את בקושי רואה". עד שנמאס לי. מאסתי בחוסר היכולת. הוצאתי את המכחולים, ליטפתי אותם כאילו היו גור חתולים נשכח. המגע שלהם וריח הטרפנטין הישן העירו בי תשוקה ישנה וכואבת. התחלתי לצייר מחדש. צעד אחר צעד, קו כתם קו צורה וזה לא היה פשוט. זה עדיין לא פשוט. יש לי שרידי ראיה שהולכים ונעלמים וכל יצירה היא פרויקט מתוכנן אליו אני מתכוננת כמו ספורטאי באימון לקראת אולימפיאדה.

בכל יצירה בין משיכות המכחול נמצאות הנשימות שלי.

בכל יצירה יש פיסה קטנה ממי שאני.

כל יצירה מהרגע שסיימתי אותה והיא יוצאת לאוויר העולם כבר איננה שייכת לי, היא שייכת לצופים.

מה שאני רואה ומה שלא כבר לא רלוונטי. מה שהצופים רואים, זה מה שחשוב. "

​

 

​

​

​

​

​

​

​

 

על הקדרות

 

החימר והאובניים הם האמצעים ליצירת כלים אך למעשה הם הכלי היעיל ביותר עבורי ליצור באמצעות מגע ישיר עם החומר.

מעבר להיותם דרך לביטוי אישי ביצירת אמנות שימושית, הם מקנים שלוות נפש ממכרת.

אני מייצרת כלים מכל הסוגים מפרסמת בדף הפייסבוק ולרוב נפרדת מהם מהר מאוד.

​

​

​

​

​